פונקציית ההטיה של Custom Curve

---

הקשר בין רגישות אופקית לרגישות אנכית

בגלל האופן שבו משתמשים בעכבר על שולחן, הזזתו הצידה והזזתו קדימה ואחורה אינן באמת אותה תנועה. שמאלה וימינה יש לפרק כף היד ולזרוע מרחב פעולה נרחב; קדימה ואחורה התנועה מוגבלת יותר, מפעילה שרירים אחרים ומעניקה מידת שליטה שונה. לכן סביר לרצות שהיבט מסוים של הרגישות יהיה תלוי בכיוון שאליו מזיזים את העכבר.

רגישות רגילה לכל ציר (הטיה 0%)

רגישות רגילה לכל ציר משנה את קנה המידה של התנועה האופקית והאנכית בנפרד. כך שתי ההגדרות נשארות בלתי תלויות: המרחק האופקי תלוי רק ברגישות של רכיב x, והמרחק האנכי רק ברגישות של רכיב y. אלא שהדבר משנה גם את כיוון כל תנועה שאינה על הצירים. למשל, אם תזיזו בזווית 45° עם שתי רגישויות שונות, הסמן ינוע בזווית אחרת. שגיאת הכיוון היא אפס לאורך הצירים והגדולה ביותר ביניהם, ולכן היא משתנה בזמן שהסמן מתאר קשת. זו אחת הסיבות לכך ששחקנים אומרים לא פעם שהם מעדיפים רגישות “1:1” אחרי שניסו רגישויות x/y שונות: הבעיה אינה בשינוי הרגישות אלא בסטייה הזוויתית.

כשהרגישויות בצירים x/y שונות והקלט אינו על הצירים, לא רק הזווית עשויה להיראות שרירותית; גם הגודל המתקבל. גם צורת מסלול הסמן מושפעת, ודומה פחות ופחות לצורת התנועה שנעשתה על המשטח, כפי שמראה איור מסלול הסמן.

שיטת ההטיה (הטיה 100%)

הטיה מחילה במקום זאת מקדם קנה מידה יחיד על כל התנועה, הנקבע לפי זווית הקלט. לכן כיוון הסמן תואם את כיוון העכבר על המשטח בכל זווית. שתי הגדרות הרגישות כבר אינן בלתי תלויות: הפלט האלכסוני הופך למכפלה מוגדרת של שני ערכי הרגישות, ואילו מקדם קנה המידה הסופי לכל זווית נקבע על ידי עקומת ההטיה ומוחל באופן יחסי במרחב לוגריתמי. התוצאה המעשית היא ששתי הרגישויות ניתנות לכוונון משיקולי נוחות ושליטה בלבד — בכל יחס שהדבר מחייב — ולא לפי מידת הסטייה הזוויתית שאפשר לסבול.

האיורים כאן משתמשים בשתי רגישויות קבועות לשם הבהירות, אך השיטה אינה תלויה בכך כלל: ההטיה שומרת על הכיוון באותה מידה גם כשכל ציר מונע על ידי עקומת תאוצה משלו.

מחוון ההטיה מבצע מיזוג לינארי בין שתי שיטות החלת הרגישות.